לאחרונה ניתנה החלטה של שופטת בית הדין לעבודה ה. יהלום בפסק דין אשר עסק בניסיון התאגדותם של עובדי מערך השירות הטכני של חברת הכבלים הוט. בפסק דין זה קבעה השופטת כי על אף שקיים קושי מובנה בהתארגנות ראשונית של קבוצת עובדים, הרי שטרם הבשילו התנאים לשנות את ההלכה הקיימת בדבר התארגנות פורצת –  ולא הכירה בתוקפה של התארגנות עובדים במערך השירות הטכני.

על פי סעיף 3 לחוק הסכמים קיבוציים התשי"ז 1957, ארגון העובדים רשאי לייצג אותם מול המעסיק אם התפקדו לשורותיו מעל שליש מן העובדים ב"מקום העבודה". לאורך השנים, דנה הפסיקה בשאלה מהי משמעותו של המונח "מקום העבודה" שבסעיף, או בשפה משפטית – מהי "יחידת המיקוח" המקנה יציגות לארגון העובדים.

ניעזר בדוגמא כדי להמחיש את המתח שבסוגיה: האם כדי להקים נציגות עובדים בסניף מקדונלד ברח' ז'בוטינסקי בפתח תקווה די בכך ששליש מעובדי הסניף יצטרפו להסתדרות? או שמא נדרשת הצטרפותם של שליש מעובדי הרשת בפתח תקווה? בכל הארץ? בעולם? האם עובדי הנהלה באים במניין העובדים ששליש מהם נדרש למטרה הנ"ל?

התשובה חשובה למתאגדים ולהנהלה כאחד – למתאגדים – כי השגת יציגות ראשונית (במקום בו לא היתה התאגדות קודם לכן) אינה עניין של מה בכך, והיא כרוכה בשכנוע עובדים לתת את חתימתם להתארגנות שלרוב אינה לרוחו של המעסיק, ושסיכוייה אינם מובטחים; למעסיק – מאחר וככל שנכיר ביחידות מיקוח קטנות יותר, מקומיות יותר, הוא עלול למצוא את עצמו משחית זמן ניהולי רב על קיום משא ומתן עם כל אחת ואחת מהן, אשר ייגרע מן הזמן הנדרש לניהול עסקו. כמו כן, ייפגע יתר על המידה חופש הניהול של העסק, נגזרת של זכותו לקניין.

קביעת גבול ההגדרה של יחידת המיקוח העסיקה אם כן את פסיקת העבודה מאז ומעולם: בשלושת העשורים הראשונים לקיומו של בית הדין לעבודה הסוגיה התעוררה במקומות עבודה שכבר היו מאורגנים. בכל המקרים, קבוצה מבין העובדים המאורגנים ביקשה לפרוש ולהקים יחידת מיקוח משלה, שתדון באופן עצמאי מול המעסיק על תנאיה, ושלא תהא כפופה לסיכומים שישיגו יתר העובדים באשר לתנאי העבודה ולשקט התעשייתי. בית הדין לעבודה דחה את רובם ככולם של הניסיונות הללו, וקבע כי יחידת המיקוח במשפט הישראלי היא מפעלית – מפעל אחד – יחידה אחת.

בעשור האחרון, התעוררה לראשונה בפסיקה שאלת יחידת המיקוח בהתארגנות פורצת, כלומר במקום עבודה שקודם לא היתה בו התארגנות.

הפעם הראשונה בה התעוררה השאלה היתה בעניין ויטה פרי גליל, בשנת 2008, (סק (ב"ש) 1033/07, משרדנו ייצג את ההסתדרות), שם חתמו על הצטרפות לארגון העובדים למעלה משליש מפועלי הייצור ועובדי המחסן באתר החברה, כאשר החברה טענה כי לצורך יציגות נדרשת חתימת שליש מכלל עובדי החברה, לרבות סדרנים אשר עסקו בסידור סחורתה ברשתות השיווק השונות ברחבי הארץ. השופט א. סופר קבע כי כאשר מדובר בהתארגנות ראשונית של עובדים יש לאפשר גמישות מסוימת בקביעת גבולות יחידת המיקוח, ולתחום אותם באבחנה לגיטימית או בקיומו של אינטרס מיוחד בדמות צורת העסקה זהה או קרבה גיאוגרפית אשר בעניין זה משותף לעובדים המועסקים בגבולות המפעל, בשונה מהעובדים מחוצה לו. פסק הדין הכיר ביציגותה של ההסתדרות בחצר המפעל. ערעור החברה נמחק בהסכמה.

פסקי הדין אשר ניתנו בהמשך לא המשיכו באותה מגמה פסיקתית אשר ניסתה להקל על התארגנותם הראשונית של עובדים במקום עבודתם, אולם הניבו מספר אמירות חשובות אשר יכול ויסייעו לעובדים בהמשך. בעניין מכון דוידסון לחינוך מדעי לא הכיר בית-הדין בעובדי גן המדע במכון וייצמן כיחידת מיקוח נפרדת, משלא מצא ביניהם אינטרס מיוחד ומובחן, אולם ציין כי בנסיבות המתאימות יהיה מקום להתחשב בכך שמדובר ב"ארגון פורץ" ובהתארגנות חדשה לעניין הגדרת יחידת המיקוח, למשל במקרה בו קיימת רשת עם סניפים רבים אשר פועלים במקומות שונים גיאוגרפית.

ההלכה המחייבת בעניין זה נקבעה בפסק הדין שניתן על ידי בית הדין הארצי בפרשת אקרשטיין. בפרשת אקרשטיין התאגדו עובדי מפעל אחד מבין שלושה שמנהלת החברה, הממוקמים במקומות שונים בארץ, והחברה טענה כי כולם יחד מהווים יחידת מיקוח אחת. בית הדין האזורי קיבל את טענת העובדים והכיר ביציגותו של ארגון העובדים מחמת המרחק הגיאוגרפי שבין המפעלים. בית הדין הארצי, לעומת זאת, ביטל את פסק הדין וקבע שוב את הכלל הגורף לפיו חברה/מפעל אחד=יחידת מיקוח אחת, ובין היתר על סמך המרחקים הקצרים האופייניים למדינה, אשר אינם מאפשרים לפי פסק הדין הבחנה מכח העקרון הגיאוגרפי. נציין, כי בפרשת אקרשטיין, בזמן שחלף בין הדיון בבית הדין האזורי לדיון בערעור, התאגדו עובדי המפעלים האחרים בארגון עובדים מתחרה, כך שתמונת המצב שעמדה בפני בית הדין הארצי היתה שונה מזו שעמדה בפני בית הדין האזורי.

בפסק הדין בעניין הוט יישם בית הדין האזורי בתל אביב את הלכת אקרשטיין על העובדות שלפניו ומצא כי גם אם ניתן לראות בעובדי המערך הטכני קבוצה מובחנת ומופרדת משאר העובדים, הרי לא הוכח קיום אינטרס ייחודי או שונה אשר יצדיק לראות בהם יחידת מיקוח נפרדת מיתר עובדי החברה.

יחד עם זאת, השופטת יהלום בחרה לציין, תוך שהיא מחזקת את ידי העובדים המתארגנים, כי ייתכן והגיעה העת לבחון מחדש את המבחנים  שנקבעו בפסיקה, באופן שירחיב את הגדרת יחידת המיקוח כאשר מדובר בהתארגנות ראשונית במקום עבודה, וזאת על מנת להקל על עובדים בארגון פורץ – אם על ידי שימוש במנגנון של יחידת מיקוח זמנית אשר תוגדר בקלות ותיבחן לאחר פרק זמן מוגדר, או בדרך אחרת.