בפסק דין תקדימי שניתן לאחרונה ע"י בית המשפט הגבוה לצדק, נקבע כי זכות הניתנת לפי חוק שכר שווה לעובד ולעובדת, מהווה נטל ראייתי מספיק להוכחת אפליה לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, אלא אם יוכיח המעביד כי השוני מתחייב מאופיו או מהותו של התפקיד.
פסיקה זו עשויה להיטיב עם עובד אשר השתכר שכר נמוך משמעותית מעובד אחר באותו התפקיד, ממין אחר, וזאת מאחר והחוק לשוויון הזדמנויות בעבודה מאפשר קבלת פיצוי בגובה 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק, סכום שהינו לרוב גבוה משמעותית מהפיצוי המקנה חוק שכר שווה – שהינו בגובה ההפרש המשכורות בשנתיים שעברו.
במקרה הנ"ל מדובר היה בעובדת במחלקת כלי עבודה ברשת עשה-זאת-בעצמך גדולה במרכז הארץ. העובדת התקבלה לעבודה ונשאלה לגבי גובה המשכורת בה היא מעוניינת. לאחר תקופה קצרה בעבודתה, גילתה כי בעוד היא משתכרת 17 ₪ לשעת עבודה, הרי שעובד מקביל לה דרש- וקיבל – 26 ₪ לשעה – 35% יותר. לאחר שהנהלת החנות סירבה לבקשתה להשוואת התנאים התפטרה העובדת והגישה תביעתה.
בית הדין בערכאה הראשונה קבע כי אכן עברה הרשת על חוק שכר שווה, וזאת לאור השוואה בין תלושי השכר של השניים. כפועל יוצא נקבע כי אף עומדת לעובדת זכות לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, ולפיכך נקבע גובה הפיצוי. הצדדים הגישו ערעור וערעור שכנגד לבית הדין הארצי, אשר דחה את הערעורים ברובם, אך קבע כי העובדת לא עמדה בנטל להוכיח כי עומדת לה זכות לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, ועל כן ביטל מחצית מסכום הפיצוי. נשיא בית הדין (בדימוס) סטיב אדלר בדעת מיעוט, אמר כי זכות לפי חוק שכר שווה מצמיחה בהכרח ובאופן אוטומטי זכות מכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה.
בית המשפט הגבוה לצדק פסק, כי די בנטל ההוכחה הנדרש לפי חוק שכר שווה בכדי לגבש עילת תביעה לפי חוק שוויון הזדמנויות; אולם, בעוד שבחוק שכר שווה המעביד צריך להוכיח הצדקה עניינית לפער, הרי שבחוק שוויון הזדמנויות נדרש להוכיח שלא היה קשר סיבתי בין הפער בשכר לבין מינו של העובד, וכי מין העובד לא היה אחד השיקולים שהביאו להחלטה בדבר גובה השכר. פער של 35% בשכר בין עובד לעובדת, הגם שהדבר נעשה מבחירה, כאשר המעביד אינו יכול להוכיח שיקול עניני המצדיק את ההבחנה ביניהם, יצביע על אפליה מחמת מין ויזכה את התובע בפיצויים.
בג"ץ 1758/11 אורית גורן נ' הום סנטר (עשה זאת בעצמך) בע"מ (פורסם בנבו)
